פני יהושע על פסחים ל״ד

1 בתוס' בד"ה מחמין לו חמין כו' אומר ר"ת דלכהנים של בית ר' היו עושין כו' עס"ה. ולכאורה מלשון רש"י לא משמע כן מדכתב להדיא אע"ג שר' אוכל חולין בטהרה היה משמע דלרבי ולבני ביתו עצמו היו עושין כן ומאי דקשיא ליה לר"ת דלישראל אסור בהנאה של כילוי יש ליישב ע"פ מ"ש בפרק במה מדליקין דף כ"ד וכ"ה דהא דהנאה של כילוי אסור אפשר דאינו אלא מדרבנן והאי דרשא דמשמרת תרומותי דמייתי ר"י כאן אסמכת' בעלמא היא וכמו שכתבתי שם ג"כ בשם בעל ספר משנה למלך וא"כ יש לקיים פרש"י דאפשר דהני חטין של תרומת ח"ל היו שהיו לוקחין בזול וא"כ הא אשכחן שהקילו חכמים הרבה בתרומת ח"ל וא"כ לא שייך להחמיר לאסור בהנאה של כילוי אפילו את"ל דמסתמא איירי בתרומת א"י דר' בא"י הוי אפ"ה איכא לאוקמי בתרומה שנטמאת ע"י טומאה מדרבנן וא"כ אפשר דבכה"ג נמי לא אסרו בהנאה של כילוי וק"ל:

2 בגמרא אמר רב ששת מאי אסורין כו' הואיל ואיפסלו להו בהיסח הדעת. ופרש"י כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלים בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה כו' וכן נראה בכוונת התוס' דמשו"ה כתבו בד"ה פסול הגוף הוי תימא דלעיל אמרינן כו' ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה עכ"ל והיינו דקשיא ליה נמי למהרש"א ז"ל בהא דאמרינן לקמן גבי אם זרק הורצה אמאי הורצה כיון דהיסח הדעת פסול הגוף הוי ע"ש. מיהו לולי פרש"י בזה היה נ"ל דהאי היסח הדעת דהכא לאו משום דכשנטמאו מתחילה הסיח דעתו מהם דמאי פסקא דכיון שמוזהר הוא לשמור תרומה טמאה אם כן מסתמא לא הסיח דעתו מהם ועביד לה שימור מעליא אלא הא דקאמר הכא שנפסלו בהיסח הדעת היינו כגון ששתלן ומהאי שעתא ודאי מעיקרא אסח דעתיה ולא עביד לה שימור אם כן לפ"ז אין מקום לקושיית התוספות אמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה דהא קמן שלא הסיח דעתו מהם שהרי היתה מונחת במקום המוצנע ועוד דבספק טומאה איירי התם והוא מוזהר עליה שלא יסיח דעתו מכ"ש לשורפן ולהפסידן בידים ודוקא ע"י גרמא התירו לו להניחן במקום התורפה וכמ"ש לעיל בפ"ק באריכות והעתקתי לשון הירושלמי ע"ש. ואם כן לפי זה כ"ש דאין מקום למה שדקדק מהרש"א ז"ל בהאי דאם זרק הורצה דלקמן. כך היה נראה לי לכאורה אלא דמלשון רש"י והתוספות לא משמע כן מיהו יש ליישב קצת דמ"ש רש"י דהאי כשנטמאו מתחילה כתב כן אליבא דמ"ד היסח הדעת פסול טומאה הוי משא"כ למ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי ומשום מעלה תקנו חכמים שלא יסיח דעתו מהם אלא לשומרן בשמירה מעולה בין בקדשים ובין בתרומה א"כ שפיר י"ל דלא שייך האי היסח הדעת אלא היכא דקים לן שהסיח דעתו ממנה כגון שלא הניחה במקום המשתמר. נמצא דלפ"ז אכתי נתיישב' קושיית התוס' וקושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

3 בתוספות בד"ה למה לי עיבור צורה קשה לר"י דילמא האי פסול היינו בדם כו' עס"ה. יש לתמוה דמאי קשיא ליה לר"י מעיקרא כיון דפשטא דמילתא משמע כמו שתירץ הר' אלחנן דמשעה שנזרק בלול יש בו היסח הדעת ולמאי דפרישית בסמוך אפשר דר"י נמי נחית לסברא זו דלמ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי היינו היכא דניכר שהסיח דעתו מהם כגון שהניחה במקום התורפה שיד כל אדם ושרצים ממשמשין בהם. אם כן לפ"ז הזריקה בלול לא היה מיקרי היסח הדעת כיון שהיה במקום מיוחד בעזרה ומסתמא אותו מקום מוצנע הוי שהרי מוזהר לשומרן שלא יסיח דעתו מהם כן נראה לי בכוונת ר"י אם כן לפי זה האי קושיית התוספות בדיבור הקודם לאו אליבא דר"י נינהו ודו"ק:

4 בגמרא יתיב רב דימי וקאמר כו' אמר ליה אביי הקדישן בכלי קאמר אבל בפה לא עבוד רבנן מעלה או דלמא כו'. ולכאורה משמע מכל השקלא וטריא דמספקא ליה לאביי אי שייך שום מעלה דרבנן בקדושת פה או לא והא ודאי ליתא דודאי אשכחן כמה מעלות וחומרות שהחמירו חכמים אפילו בקדושת פה בחולין גרידא נמי מצינו כמה חומרות שהחמירו חכמים בין לענין טומאה וטהרה ובין לענין איסורין. ואם נאמר דאה"נ דדוקא בהאי מעלה דהשקה מספקא ליה לאביי דא"כ לא א"ש הא דפשיט ליה רב דימי כיוצא בה שמעתי דמה ענין זו לזו ואין תקנות חכמים דומה זו לזו וכ"ש לכל הנך אף אנן נמי תנינא דמייתי הש"ס בסמוך לא א"ש לפ"ז שהרי אין הנדון דומה לראיה כלל וכ"ש במאי דמייתי דהעריב שמשו אסור בקדשים מדאורייתא היא ולאו מעלה ולא אשכחן לה נמי אלא בקדושת הגוף. והנלע"ד בזה דדוקא בכה"ג דהכא מספקא ליה לאביי דכיון דהשקה מדאורייתא היא שמטהרת המשקין מטומאתן ואם כן כבר יצאו מטומאה לטהרה גמורה אלא דמשום מעלה דקדשים תקנו חכמים שלא יועיל להם השקה לטהרן מטומאתן דמעיקרא משו"ה כמו זר נחשב לומר דשייך תקנה בכה"ג כיון דבשעת השקה חולין גמורין הוי ולא היה בהם אלא קדושת פה דלא הוי אלא כהזמנה בעלמא לשם מי חג דאפשר דבכה"ג מיחזי כחוכא וטלולא שתועיל הטבילה לחצאין. ועוד דהא ודאי פשיטא דהאי מעלה דלא מהני השקה היינו דוקא לענין טומאת עצמן כמו שפרש"י בדיבור הקודם לענין שתילי תרומה אם כן אפשר דכה"ג לא שייך למיעבד מעלה אלא בהקדש גמור שיש עליהם חיבת הקודש ובהא פשיט ליה שפיר מענבים שנטמאו דאע"ג דלכל דבר משקין מיפקד פקידי ואם כן לא קיבלו טומאה כלל אפ"ה עבדו רבנן מעלה אפילו ע"י הזמנה בעלמא שיהא להם טומאת עצמן בענין זה אף ע"ג דעדיין טהורין גמורין הם כ"ש למאי דמסקינן דאיירי דנגעו בשני. והשתא א"ש נמי הא דקאמר רבא אף אנן נמי תנינא ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי והיינו כפרש"י אלא דמהרש"א כתב על פירושו דלא ידע מהיכן משמע ליה לרש"י דאפילו בקדושת פה איירי ולמאי דפרישית א"ש דכיון דפשטא דקרא ונתן עליו מים משמע שעיקר מצותו שיתן האפר לכתחילה בתוך הכלי ואח"כ מקבל בכלי אחר מים מן המעיין ונותן לתוך אותו הכלי ואפ"ה משמע מהך ברייתא דדריש מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי דמשמע שנותן המים תחילה ואח"כ האפר וזה דלא כמשמעות הכתוב דכתיב ונתן עליו וע"כ דמשום הך מעלה שראו חכמים דליטול המים מן המעיין באותו הכלי עצמו כדי שיהא לו שם מים חיים בשעת השקתן וע"כ היינו משום מעלה בעלמא שעשו באפר פרה אע"ג דהשתא בשעת השקתן לא היה עליהם שום קדושת אפר פרה שלא נקרא המים מקודשין אלא לאחר נתינת האפר ואם כן ע"כ דאפילו ע"י הזמנה בעלמא שהוזמנה לאפר פרה עשו חכמים הך מעלה שתהא חיותן בכלי אף שהן שלא כעיקר מצותן כיון דבדיעבד מיהא רשאי לעשות יוכל להקדים איזה מהן שירצה כדאיתא בסוטה דף ט"ז ע"ב ע"ש כן נראה לי ועיין עוד בסמוך: